בלילה הראשון שלה כדמות אלמונית בעיר שמכירה כל סמטה, ליאה בחרה ללבוש שמלה בצבע בורדו. לא אדום בוהק של חצאית מועדון, אלא גוון כהה ומכובד יותר – כמו יין שמתבשל על להבה נמוכה. זה לא היה ערב רגיל, אפילו שהיא כבר שנה וחצי חלק מהעולם האפור-זהוב הזה שנקרא שירותי ליווי דיסקרטיים בחיפה.
היא הייתה בת 24, סטודנטית לאמנות באוניברסיטת חיפה ביום, וליווי יוקרתי בלילות. "נערות ליווי בחיפה הן לא מה שאתה חושב," אמרה פעם ללקוח שחשב שהוא קונה שעה של שליטה. הוא לא ידע להתמודד עם זה. רובם לא יודעים.
הטלפון צלצל ב-20:47. המספר היה חסוי, כרגיל. קול גברי, ענייני, הזמין אותה למלון קטן בשדרות הנשיא. "קוד בדלת: 6842. תעלי לקומה 4, חדר 416. תהיי לבד?"
היא חייכה לעצמה. "תמיד."
היא נכנסה לחדר והבחינה מיד – זה לא היה כמו החדרים הרגילים. היה בו ריח של עץ טיק, ונר דק בער על המדף מול המיטה. צבע הקירות – גוון ענבר חם – נתן לתחושה של בועה, כאילו הזמן עצר את נשימתו.
הוא ישב שם, גבר בן 40 ומשהו, עם שיער כסוף וחולצה פתוחה עד הכפתור השלישי. הוא לא חייך. רק הסתכל בה כאילו ראה תמונה במוזיאון.
"אני לא מחפש סקס הלילה," הוא אמר. "אני מחפש אותך."
זה היה מוזר. במקצוע שלה, הגדרות זה כל הסיפור. ליווי יוקרתי, ליווי רגשי, פנטזיה רומנטית – הכל עניין של תיוגים. אבל הוא לא שיחק במשחק הזה.
"מה זה אומר – אותי?"
"אני רוצה שתהיי אמיתית. שעה אחת. בלי שקרים, בלי משחקים. אני אשלם על השקר, אבל רוצה את האמת."
ליאה נשענה על משענת הכורסה. לא הייתה בטוחה אם היא אמורה לצחוק או לברוח. אבל משהו בו עצר אותה. הוא לא הסתכל על הגוף שלה כמו רובם. הוא בחן את הפנים, את העיניים, את השפתיים שלא דיברו.
אז היא התחילה לדבר. סיפרה על הפעם הראשונה שבה קיבלה מזומן ביד – 700 ש"ח עבור ערב במסעדה ואחר כך נשיקה יבשה מול המראה של השירותים. סיפרה איך אמא שלה לא יודעת, ואבא שלה מת מזמן. איך חיפה בלילה נראית לה כמו עיר זרה, למרות שהיא נולדה פה.
הוא הקשיב.
"מה איתך?" היא שאלה.
"אני נשוי," הוא ענה. "שלושים שנה. ויש לי ילד. אבל אף אחד מהם לא יודע איפה אני בלילות. אני בא לכאן לא בגלל הגוף – אלא כדי להיזכר שאני חי."
היא חייכה. "אז תזכור. תיגע."
הוא ניגש אליה, לאט. לא כמו גבר רעב, אלא כמו מישהו שנוגע בפסל קדוש. היד שלו נגעה בצוואר שלה, והיא הרגישה את הדופק שלו באצבעות.
"זה כל כך יפה," הוא לחש. "העור שלך מרגיש כמו מוזיקה."
המגע הפך לנשיקה, לא כזו שנקנית בכסף – אלא כזו שמוצאת אותך לא מוכן. הוא הפשיט אותה לאט, כאילו כל כפתור היה סיפור שצריך להיפתח. הם עשו אהבה על רקע הנר הבוער, בלי מלים, בלי תנאים, בלי חוקים.
אחרי, הם שכבו שקטים. הוא שאל, כמעט בלחש:
"למה את עושה את זה?"
והיא ענתה בלי לחשוב: "כי זה נותן לי שליטה. לא רק על גברים, אלא על החיים. כי כשאני נערת ליווי, אני בוחרת. אני לא נבחרת. זה ההבדל."
הוא הנהן. מבין. אולי בפעם הראשונה בחיים שלו.
ליאה יצאה מהחדר בשתיים לפנות בוקר. חיפה ישנה, ורק התחנה של הכרמלית עוד נשארה מוארת. היא הסתכלה על ההשתקפות שלה בזכוכית – שיער פזור, עיניים חצי עצומות, גוף עייף – אבל הייתה בה שלווה. לא בגלל הסקס, אלא בגלל שהוא ראה אותה. באמת.
ביומן שלה היא כתבה:
חדר 416 – ליווי שלא היה ליווי. פגישה עם האמת.
בעולם שבו "שירותי ליווי דיסקרטיים בחיפה" הופכים לשם קוד לפנטזיה או פיתוי, ליאה למדה שיש רגעים, נדירים ככל שיהיו, שבהם הדיסקרטיות היא לא על זהות – אלא על רגשות. על הכמיהה לחשוף את עצמך בדיוק במקום שבו הכי רגיל להסתתר, כך זה מתנהל נערות ליווי בחיפה.