היא קראה לעצמה קלואי, למרות ששמה האמיתי היה מרים. בת 27, גובה 1.73, שיער בלונדיני בצבע בקבוק, חיוך מהסוג שגברים חושבים עליו בלילות. היא לא נולדה לעולם של ליווי יוקרתי, אבל כשהגיעה לתל אביב, היא הבינה מהר שהעיר הזו משחקת לפי חוקים אחרים.
"בתל אביב אתה או שורד או שוכב," אמר לה פעם לקוח מבוגר, תוך כדי שהוא מנסה להבין אם היא באמת נהנית. היא לא ענתה. לא צריך לענות על הכל.
קלואי עבדה עם סוכנות ידועה שמתמחה ב-נערות ליווי בתל אביב – דיסקרטית, מפונקת, יוקרתית. חלק מהבנות באות כדי לשלם שכר דירה, אחרות כדי לממן תואר. היא באה כדי לשכוח.
בערב חמישי אחד, קיבלה טלפון חריג: לקוח חדש, סוויטת פרימיום במלון יוקרתי בצפון יפו, קומה 18, נוף לים. מלווה בבקשה לא שגרתית: "תגיעי בשחור בלבד. בלי שאלות."
היא לבשה שמלה צמודה עם גב פתוח, עקבים בגובה שבעה סנטימטרים, ורק טיפה בושם – כזה שמשאיר זיכרון אבל לא סימן.
כשהדלת נפתחה, היא הופתעה. לא גבר מבוגר או איש עסקים לחוץ. עמד שם בחור צעיר, אולי בן 30, גבוה, ג’ינס וחולצה לבנה פשוטה. עיניים אפורות, שקטות. כאילו הוא כאן לא כדי לקנות לילה, אלא כדי לתעד אותו.
"קוראים לי גיא," הוא אמר. "אני לא מחפש רק מגע. אני מחפש סיפור."
קלואי נשענה על הקיר ליד הדלת, סקרנית. "ולמה אתה חושב שתמצא סיפור אצלי?"
"כי את לא משחקת משחקים," הוא ענה בלי להסס. "קראתי עלייך. שמעתי."
זה לא היה שקר. קלואי ידעה שהיא בולטת – אולי בגלל איך שהיא נוגעת, אולי בגלל איך שהיא שותקת. יש לה מבט שאומר "אני יודעת מה אתה צריך, גם אם אתה לא יודע".
הם ישבו על הספה, עם בקבוק יין פתוח ביניהם. היא שאלה אותו מה הוא עושה בחיים.
"כותב על נשים שאני לא מצליח לאהוב," הוא ענה.
היא הרימה גבה. "וזה אומר שאני הבאה בתור?"
"זה אומר שאת האחרונה."
היא צחקה, נשמעת כמו מישהי ששמעה הכל, אבל משהו בו היה אחר. לא הפחד הרגיל שיש ללקוחות מהרגע אחרי, אלא שקט. כאילו הוא הגיע כבר מפורק ומבקש להיבנות מחדש.
היא ניגשה אליו, הורידה לו את החולצה בתנועה איטית, מדודה. לא כמו בסרטים, אלא כמו טקס. כשהיא התפשטה, עשתה את זה לא כדי לפתות – אלא כדי לחשוף. הגוף שלה לא היה רק אמצעי – הוא היה זיכרון.
הם עשו אהבה פעמיים. לא הייתה בהלה. לא היה ריצה. היה מגע רך, ארוך, חמים. כמו שיחה בין שני אנשים שכבר התעייפו מהעולם ורק רוצים לנוח רגע זה בתוך זו.
לפנות בוקר, הם שכבו זה לצד זו על הסדין הלבן, והוא לחש:
"תגידי, את באמת נהנית מזה?"
קלואי חייכה. שאלה קבועה. תשובה משתנה.
"לפעמים. תלוי במי שואל. תלוי איך נוגעים בי. תלוי אם אני מרגישה שאני אישה, או רק מוצר. הלילה, הרגשתי אישה."
הוא הנהן, ואז קם, לבש את הבגדים כאילו כלום לא קרה. היא הביטה בו כשהוא יצא מהדלת. לא ניסתה לעצור אותו. לא היה בזה צורך.
היא הסתובבה, הביטה על קו האופק דרך החלון הגדול, וידעה דבר אחד: בעיר כמו תל אביב, שבה הכל נע מהר מדי, לילה של אמת שווה יותר מאלף לילות של שקר.
באתר של הסוכנות שלה, תחת קטגוריית "נערות ליווי בתל אביב ", לא כתוב כלום על הלילה הזה. אין תיעוד. אין שם. רק המלצה אנונימית: "היא נוגעת לך בלב לפני שהיא נוגעת לך בגוף."